ערב החג, שני ושלישי: שלושה ימים... הממ.. אני אומר. קורים לא מעט דברים בימים האלה. אבל אין ספק שהאירוע המשמעותי הוא העצירה האיטית של מרקורי, אומר היועץ היומי. הוא ..מאט ובחמישי הוא עובר להילוך אחורי. אבל עד אז...

עד אז מה? אני שואל. עד אז הוא עוצר אותנו,אומר היועץ, ומבקש מאתנו להתחיל לקחת פסק זמן, להסתכל אחורנית, להרים טלפון לאנשים שרצינו לדבר איתם ולא יצא או אפילו להפגש איתם, ולבדוק מה יש לנו משותף איתם ומה הם יכולים במודע או שלא במודע לתרום לנו, ולחיינו. כמובן שזה עובד לשני הכוונים...

 הממ.. אני אומר. רעיון טוב. נשאר רק להגדיר מי הם האנשים המסתוריים האלה.. חברים, ידידים קרובים... אומר היועץ. כל מי שנשאר משהו לא פתור איתו, ואנחנו רוצים שימשיכו להיות בחיינו. זה אולי הזמן כן לנסות ולתקשר, להרים טלפון, לשלוח יונת דואר או לעשות מדורה על הגג וליצור ענן לבן שיראה שאנחנו באים ממקום של שלום פיוס ועניין, כדי להבין, לשתף ולחלוק.

 או קיי, אני אומר. מוכן להרים את הכפפה הזו. שיהיה. אם כבר מדברים על כפפות,]אומר היועץ – לפחות בחג הזה אתה מוכן כבר לעשות לי את הקפה הזה שאתה מדבר עליו כל הזמן? טוף, אני אומר. תן לי רק לגשת לבוטן שהתעורר פתאום... שתי דקות.

 אני ניגש לבוטן. הוא מסתכל בי בעיניו הגדולות. רק אתמול היינו אצל חברים והוא הצליח לסחוט מכל אחד שהיתה שם חיבוק ליטוף וים של צומי. אי אפשר עליו. אל תסתכל עלי ככה, אני אומר לו, עקרב זעיר ומסיבי שכמוך. היום חג. מה אומרים בחג לאבא?

 בוטן מעיף את המוצץ, מחייך, ופורש אלי שתים ידים. אני נמס, מרים אותו באוויר, ומחבק. שנטובה אישקטן, אני לוחש לו. שנטובה ומתוקה באמת. אה-אי, הוא עונה לי, ומלטף לי את הלחי. אני הופך לשלולית ומתאדה מול החלון, היישר אל תוך השנה החדשה שנכנסת פנימה.

 אוף איתו. איתי. עם השנה הזו...

 ועכשיו לקפה.

ל

שנטובה וחקשמח ומבדח!

@